"אבא שלי טוען עד היום שזה הכול בטעות, שהכול התחיל כי אני והוא היינו במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון," חייך אלי דיוק גייזרד מבעד לזכוכית המפרידה בין המבקרים לאסירים כשביקרתי אותו בכלא, או יותר נכון במרכז הכליאה של קליבלנד (Cleveland Correctional Cente) באיסט פיף סטריט מספר 901.

כך, עם סורגים ושומרים, מדברים בטלפון משני עברי זכוכית משוריינת,  החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

"אתה מדבר על זה שהיית ליד המכונית הגנובה שננטשה?" שאלתי דרך שפופרת הטלפון הפנימי.

"מה פתאום? מה זה קשור בכלל, אני מדבר על זה שכשאני הייתי בן שבע, זה היה  בעונת 2006-07, אבי ואני היינו במשחק של הפיסטונס, קבוצתו האהודה של אבי מזה שנים,  נגד הקאבס…"

"מה לעזאזל הקשר בין משחק כדורסל בשנת 2007 לזה שאתה יושב בכלא?" התפלאתי.

"אתה מבין, גרנו אז בדטרויט (גרתי שם עד שעזבתי לקולג'), וכל המשפחה היתה המון שנים אוהדת שרופה של הפיסטונס."

"וזו טעות?" שאלתי.

"סבלנות. אז אותו יום בשנת 2007 אני ואבא שלי היינו אמורים ללכת להצגת ילדים, לא זוכר איזו, אבל אבא שלי התבלבל ביציאה מהכביש המהיר ופתאום מצאנו את עצמנו מול אולם הכדורסל של הפיסטונס. הוא ראה שהשעה מאוחרת מדי מכדי שנגיע להצגה בזמן,  אז לכן הוא החליט שבמקום להצגה, נלך למשחק הכדורסל של הפיסטונס."

"שוב, איך זה קשור?" עדיין לא הבנתי.

מבחוץ נשמעו קולות ויכוח. אחת מהנשים המבקרות איבדה את סבלנותה. הסוהרים, המבקרים והאסירים התעלמו מהוויכוח כאילו לא היה קיים. דיוק אפילו לא הפנה מבט והמשיך:

"טוב, בכל מקרה, הפיסטונס ניצחו במשחק הזה את הקאבס,  אחר כך הפיסטונס הפסידו בסדרה 4-2 והקאבס עלו לגמר מול סן אנטוניו (והפסידו בו), ואבא שלי עדיין לא מבין איך יכול להיות שבמשחק הראשון שהוא לקח אותי לראות, ועוד משחק שדטרויט ניצחו בו, אני לא רק שלא הפכתי להיות אוהד הפיסטונס, אלא אפילו עשיתי לו דווקא והפכתי להיות אוהד הקאבס. 'מילא אם זה היה שיקגו של ג'ורדן, או יודע מה, אפילו הלייקרס או הסלטיקס…', הוא היה אומר לי אחר כך משך שנים,  'אבל הקאבס? בחייך…',  הוא היה אומר ואני הייתי צוחק כל פעם שהוא היה אומר את זה, שנים… ממש משך שנים…"

"ממש היית אוהד?" שאלתי.

"בטח, אוהד שרוף כמו שרק ילד בן פחות מעשר ואחר כך נער מתבגר יכול להיות," חייך דיוק מעבר לזגוגית. "פוסטרים של שחקנים על הקיר, אלבומים שלמים של גזרי עיתונים, צפייה במשחקים בטלוויזיה, היכרות עם ההרכבים, הסטטיסטיקות והחיים הפרטיים של כל שחקן, ויכוחים עם חברים מי הקבוצה הכי טובה, בכי לילות שלמים אחרי שהיינו מפסידים… אוהד קלאסי…"

"ולא הפריע לך שכל המשפחה שלך, ואני מניח שגם כל החברים שלך היו אוהדי הפיסטונס?"

"נהפוך הוא," חייך דיוק, "אני מרדן מטבעי, יוצא דופן, מדבר וחי אחרת מכולם. זה שהייתי שונה מכולם, רק גרם לי לאהוד עוד יותר את הקאבס."

"והאהדה הזו לא עברה לך? לא נגמלת ממנה?" שאלתי סקרן, יודע שלרוב נגמלים מאהדה פעילה לקבוצת ספורט, בטח כזו שרחוקה ממך פיזית, כשמתבגרים ומתמסדים.

"ממש לא. אני חושב שזה שהקרובים אלי היו שרופים באהדה שלהם לפיסטונס, עזר לי לשמר את 'רוח האהדה' שלי לקאבס גם אחרי שהתבגרתי. מה גם שבמידה רבה הקאבס מלאו חלק גדול מיומי והתמכרתי להם". חיוך רחב מכל הלב עלה על פניו כשהוא נזכר בימים ההם,  כאילו חזר להיות נער בן חמש עשרה…

"ובסוף עברת הנה לקליבלנד." אמרתי.

"נכון," חייך דיוק, "בסוף עברתי  הנה לפני כמה שנים. נכון שמצאתי פה עבודה מעולה, אבל האמת שרק בגלל הקאבס חיפשתי עבודה דבר ראשון בקליבלנד, ואני שמח שמצאתי, ואז אפילו מצאתי אהבה… לא תאמין, אני פגשתי את אשתי במשחק של הקאבס, ותתפלא, גם היא אוהדת של הקאבס, אז גם זה העצים את האהדה שלי לקאבס…"

בתא ליד החל אחד המבקרים לקלל בקול רם את האסיר אותו ביקר. שלושה סוהרים ניגשו אליו וביקשו ממנו לשתוק, ומשהמשיך, פשוט אחזו בו והוציאו אותו בכוח מהחדר.

"רגע, אני חייב להבין," ניסיתי לעשות לעצמי סדר בעניינים. "גם מה הטעות שדיברת עליה קודם, וגם מה לעזאזל הקשר בין הסיפור הזה על איך שאתה אוהד של הקאבס, לבין זה שאתה יושב כעת בכלא?" בעודי שואל הוציאו הסוהרים מאחורי את המבקר המקלל.

"הו, לפי אבא שלי זה מאוד פשוט," אמר דיוק בנימה שלא הבנתי, "אם אבא שלי לא היה עושה את הטעות ביציאה מהכביש המהיר, לא היינו הולכים למשחק הכדורסל ההוא של הפיסטונס מול הקאבס. אם לא היינו הולכים למשחק ההוא – לא הייתי הופך להיות אוהד של הקאבס. אם לא הייתי הופך להיות אוהד של הקאבס – לא הייתי עובר לגור בקליבלנד לפני כמה שנים. אם לא הייתי עובר לגור בקליבלנד לפני כמה שנים – לא הייה לי מנוי של הקאבס. אם לא היה לי מנוי של הקאבס – לא הייתי הולך למשחקים של הקאבס. אם לא הייתי הולך למשחקים של הקאבס – לא הייתי פוגש את דיאנה, גרושתי מזה חודש. אם לא הייתי פוגש את דיאנה – לא הייתי מתחתן איתה. אם לא הייתי מתחתן עם דיאנה – לא הייתי נכנס לחובות בגלל בעיית ההימורים שהיא עשתה. ואם לא היו לנו את חובות ההימורים של דיאנה היא  לא היתה לוקחת הלוואות מהחשבון המשותף שלנו… ואם היא לא היתה לוקחת את ההלוואות – לא היינו צריכים להחזיר אותן, ובטח ששנינו לא היינו יושבים כעת בכלא בגלל שלא הצלחנו להחזיר את ההלוואות האלו שהיא לקחה…"

הוא עצר לנשום, שוב חייך, והמשיך: "אז אבא שלי עד היום טוען שזה הכול בטעות, זה הכול בגלל שהוא פנה בטעות ביציאה הלא נכונה מהכביש המהיר שגרמה לכך שהוא ואני היינו בטעות במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון, כלומר באותו משחק של הפיסטונס מול הקאבס…"

ובחיוך שדוני הוא סיכם: "והוא בטוח לחלוטין שבגלל טעות הניווט ההיא שלו בעונת 2006-7… אני נמצא כעת בכלא…"

כאמור, פוסט זה הינו פרק ששי מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA. הגולש דניאל ביקש את הפרק על קליבלנד והנה הוא. אם יש למישהו בקשות לשני הפרקים האחרונים  שאפרסם כאן (שהרי שמונה פרקים מהספר יפורסמו באתר הופס אחת לשבוע, בימי שלישי לפנות בוקר מתחילת הפגרה) – נא לבקש זאת בתגובות.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן